פסילת מינימום למורשע בנהיגה בשכרות

עונש פסילת מינימום למורשע בעבירת נהיגה בשכרות

  • סעיף 39א לפקודת התעבורה קובע עונש מינימום בגין עבירת נהיגה בשכרות, לשון הסעיף מורה כי עונש המינימום הוא פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים.
  • המחוקק מתיר סטייה מהכלל האמור לתקופה הקצרה משנתיים, אולם זאת רק בנסיבות מיוחדות אשר תפורטנה בפסק הדין אשר יגזור את העונש המופחת האמור.
  • יודגש כי פסילת רישיון נהיגה לשנתיים מינימום, הינה בנוסף לעונש הקבוע בסעיף 62(3) – מאסר עד שנתיים או קנס.
  • אין ספק כי עונש פסילת מינימום למשך שנתיים הינו עונש חמור ביותר עם אפשרות סטייה מצומצמת. הלך הרוח הרווח בפסיקת בתי המשפט הוא כי יש לבכר את האינטרס הציבורי בראש ובראשונה על פני שיקולי שיקום אינדיבידואלי והתחשבות בנסיבותיו האישיות ומצבו של הפרט. רק כך, סבור בית המשפט, ניתן יהיה למגר את תופעת הנהיגה בשכרות.
  • לעניין זה ראו: ע"פ 7578/03 מ"י נ' חמד יוסף – ערעור המדינה כנגד קולת העונש התקבל ועונש הפסילה שהוטל על המשיב ועמד תחילה על כ- 12 חודשים עלה לשנתיים ימים. ועוד, ע"פ 4799/09 מ"י נ' אנדריי גורייב – שם, ערערה המדינה על קולת עונש פסילה ל 10 חודשים. המדינה טענה כי כלל לא פורטו בהחלטת בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מפסילת המינימום. ואף כי נסיבות אישיות של הנהג הנפסל אינן יכולות לגבור על האינטרס הציבורי. הערעור התקבל ורישיונו של הנהג נפסל לשנתיים.
  • יחד עם כל האמור לעיל, יש לציין כי הענישה הגורפת אינה תמיד ראויה ונכונה שכן יתכנו מצבים בהם אדם שנמצא כי רמת שכרותו נמוכה וזעירה יישא בעונש זהה לעבריין נהיגה סדרתי הנוהג כשרמת שכרותו גבוהה ומסוכנת. אין מדרג היררכי לעניין הענישה ועונשים שונים לרמות שונות של אלכוהול. (על אף קיומה של הצעת חוק שטרם עברה בכנסת)

עבירה חוזרת של נהיגה בשכרות – עונש כפול:

  • סעיף 39א לפקודת התעבורה קובע כי במצב של עבירה חוזרת של נהיגה בשכרות, קרי, אם הורשע נהג על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירת נהיגה בשכרות בגינה נתפס, העונש יהיה פסילה לתקופה שלא תפחת מ- 4 שנים. גם כאן מותרת הסטייה מהכלל האמור אך בנסיבות מיוחדות אשר תפורטנה בפסק הדין.
  • במקרים של עבירה חוזרת מצטרף לרוב רכיב ענישה נוסף בדמות מאסר בפועל.
  • בתי המשפט נוקטים מדיניות ענישה מחמירה ביותר כלפי נהגים שנתפסו בשנית בגין עבירה של נהיגה בשכרות. בתי המשפט רואים באותם נהגים ככאלה שאינם מפחדים וככאלה המפגינים זילות כלפי קביעות המחוקק ואינם מפנימים את נורמות הנהיגה הראויות בכבישים.
  • לעניין זה ראה: ע"פ 71285/05 (מחוזי ת"א) יורי ציזיס נ' מ"י – שם ערער המערער על שני עונשי פסילה שניתנו לו בשני פסקי דין שונים בהפרש של 8 ימים, כאשר כל אחד מהם עמד על פסילה ל 24 חודשים, קרי, 48 חודשים במצטבר. הערעור נדחה ועונש הפסילה נשאר על כנו.
  • הצעת חוק לדירוג הענישה בעבירות נהיגה בשכרות:

לאחרונה הוגשה לכנסת הצעת לתיקון פקודת התעבורה כך שהעונש על עבירת הנהיגה בשכרות יהיה מדורג ויביא בחשבון בעיקר את רמת האלכוהול שנמדדה אצל הנהג ואת התרשמות השוטרים ממצבו והשפעת האלכוהול עליו. כך מוסבר בהצעת החוק כי:

"קיים הבדל משמעותי בין רמת הסיכון שיוצר נהג שבגופו רק מעט אלכוהול מעל המותר, לבין רמת הסיכון שיוצר מי שבגופו רמת אלכוהול בריכוז העולה פי כמה על המותר, ועונש המינימום איננו רגיש דיו להבדלים אלה.

נוכח רמות השכרות השונות בגינן מועמדים נהגים לדין, מצבם האישי של נאשמים אלה וצרכי ניהול תיקי בית המשפט התפתחה פסיקה המפרשת בצורה מרחיבה את המונח "טעמים מיוחדים שיפרש" המסמיך את בית המשפט להקל מעונש המינימום. ייתכן שהדבר נובע מרצון בית המשפט לעודד עסקאות טיעון או מן הטעם שבית המשפט מצא אי התאמה בין עונש המינימום לבין נסיבות העניין, גם אם לא היה בנסיבות אלה משום "טעמים מיוחדים" של ממש; למשל, במקרים בהם רמת השכרות לא הייתה גבוהה ולנהג עבר תעבורתי נקי".

לפיכך, בהתאם להצעת החוק מי שנמצא – לפי בדיקת מעברה – נוהג תחת השפעת סמים בלא שהדבר יבוא לידי ביטוי בהתנהגותו יהיה דינו פסילה לשישה חודשים בלבד, או מי שנמצא כשהוא נוהג כשרמת האלכוהול בגופו עד פי אחד וחצי מריכוז האלכוהול המותר, יהיה דינו פסילת רשיון לשנה אחת בלבד.

אין ספק כי הצעת החוק אינה יכולה להיחשב ככוונת המחוקק ובוודאי שהיא אינה מחייבת בשלב זה. יחד עם זאת, מדובר בהצעת חוק שגובשה בידי וועדה שישבה על המדוכה תקופה ממושכת, בחנה סוגיית הענישה בנהיגה בשכרות וסוגיות אחרות, הייתה ערה לקשיים המתעוררים מהעונש המינימלי הכבד, והיא מביאה לידי ביטוי קשיים אלה. קשיים אשר בתי המשפט מודעים להם היטב, ואשר בין השאר, מביאים לכך שלעתים קרובות תסכים התביעה לתיקון כתב האישום והעמדה לדין בעבירה דומה שאינה מחייבת את העונש המינימלי.

אחד הנסיונות לפתרון הבעיה בא לידי ביטוי בפסק דינו של כב' השופט טננבוים בתיק 10214/09 מדינת ישראל נ' שחר שם נקבע כי ניתן להטיל את העונש המינימלי תוך קביעה שחלקו יהיה מותנה בלבד. קביעה זו לא הפכה למקובלת ואין בה לדעתי כדי לסייע לנאשם שבפניי. (ציטוט מתוך פס"ד של כב' השופט אבישי קאופמן)