לאחרונה (21.01.2009) ניתנה בבית המשפטי המחוזי מרכז בפתח-תקווה החלטה תקדימית, (עפ"ג08-09-1009) המורה לבטל עונש מאסר בפועל שנגזר על נאשם בעבירות מס בפני בית משפט השלום, וזאת משום שלא היה מיוצג על-ידי עורך דין במהלך הדיונים בערכאה דלמטה. להכרעה זו חשיבות עליונה בכל הקשור לזכויות נאשמים וחשודים, בהיותה הראשונה ליישם את תיקון מס' 49 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן: "התיקון לחוק" או "החוק", לפי העניין) אשר נכנס לא מכבר לתוקף, בדבר חובת מינוי ייצוג משפטי לנאשם שקיימת אפשרות שיושת עליו עונש מאסר בפועל. כפי שיתואר להלן, סביר כי ההכרעה תהווה אבן-בוחן למקרים דומים בעתיד, העוסקים בתיקון האמור.
במקרה אשר בגינו ניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי, הורשע הנאשם בבית משפט השלום בנתניה בעבירות מס שונות, ונגזר עליו, בין היתר, עונש מאסר בפועל ל-6 חודשים. הנאשם הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור הן על עצם הטלת עונש המאסר בפועל והן בגין גובה הקנס שהוטל עליו (15,000 ₪). בית המשפט המחוזי, כאמור, קיבל את הערעור, ביטל את עונש המאסר בפועל וקבע קנס מופחת, וזאת לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה בדבר ביטול עונש המאסר בפועל משום שהנאשם לא היה מיוצג בערכאת ההוכחות. נראה גם, כי עורך דינו של הנאשם אף הגיע להסדרים נרחבים מול רשויות המס ביחס להיקף מחדלי המס שעל הנאשם היה להסיר בכדי להגיע להסכמה האמורה.
השאלה המשפטית המעניינת בתיק הנדון נוגעת לזכות לייצוג משפטי ובפרט לנפקות של היעדר ייצוג משפטי של נאשם, כאשר ישנה חובה סטטוטורית (המופנית הן כלפי בית המשפט הדן בתיק והן כלפי המדינה-התובעת) לדאוג כי הנאשם יהיה מיוצג. להבדיל ממקרים בהם לבית המשפט יש שיקול דעת באם לספק ייצוג משפטי לנאשם בהליכים המתקיימים נגדו, המחוקק הגדיר באמצעות התיקון לס' 15 לחוק תנאים שבהתקיימם חלה חובה על בית המשפט למנות סנגור לנאשם שאינו מיוצג, במימון מתקציב המדינה. בין השאר, קובע הסעיף חובת מינוי סניגור לנאשם בעבירת הרצח, או בעבירה שדינה מיתה או מאסר עולם, או לנאשם שהואשם בבית משפט מחוזי בעבירה שדינה מאסר עשר שנים או יותר, או נאשם שהוא עיוור, חירש, אילם, חולה נפש, או מתחת לגיל 16. אף שמינויים אלו יש לעשותם בכפוף להוראות חוק הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995, הרי שהתיקון לחוק מבטא את חשיבותה של זכות הייצוג בהליכים פליליים כזכות מרכזית, אשר עליה עמד בית המשפט העליון, בין השאר, בע"פ 7335/05 הסנגוריה הציבורית – מחוז נצרת נ' מדינת ישראל ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 15.09.2005), בפסק דינה של כבוד השופטת (כתוארה דאז) ד' בייניש, אשר קבעה כי "נוכח הפגיעה הקשה הצפויה בחירותו של נאשם אם יורשע…ראה המחוקק לקבוע חובה על בית המשפט למנות לנאשם סנגור אם אין לו סנגור משלו…זכות זו נועדה להבטיח שהנאשם יזכה למשפט הוגן ויוכל לנהל באמצעות סנגורו את הגנתו כראוי ולממש את זכויותיו העומדות לו על פי דין…".
כעולה מדבריה של כב' הש' בייניש, הזכות לייצוג משפטי הינה נגזרת של הזכות להליך הוגן, אשר הינה כלל בסיסי בחשיבה המשפטית והחברתית. זכות זו מבוססת על רעיון הצדק הטבעי, ונתפסת כבסיס למערכת צדק אמיתית. מטרתה היא להבטיח כי כל אדם יוכל להתגונן כראוי מול רשויות התביעה במדינה. כך, למשל, בכדי להבטיח את הזכות להליך הוגן, נוסדה הסנגוריה הציבורית שמטרתה ליצור שוויון מסוים בין אזרחי המדינה מבחינת יכולתם לקבל ייצוג משפטי נאות – באופן כזה שמעמד כלכלי לא יהווה חסם משמעותי בדרך אל הצדק. במילים אחרות, מתן סיוע משפטי נועד להבטיח שוויון בפני החוק ולאפשר לכל אזרח למצות את זכויותיו ולהגן על ענייניו בפני בית המשפט. מבחינה רעיונית, כאשר נאשם אינו מיוצג, עולה החשש שקבלת עמדת המדינה על ידי בית-המשפט לא תהיה תוצאה של צדקת עמדת המדינה, אלא של יכולתו העדיפה של התובע מטעם המדינה לנהל את המשפט בעוד שהנאשם הלא מיוצג נופל ביכולותיו להציג את טענותיו[1]. משום שלעורך-דין יש את הכלים והידע בכל הקשור לניהול תיק הוכחות (לרבות חקירות נגדיות, מהלכים דיוניים וכד'), ייצוג משפטי הוא חשוב במיוחד. בהיעדר ייצוג, נוצרת אנומיה וחוסר איזון בין הצדדים, לאור יכולתה של המדינה להציג את העובדות והטענות המשפטיות בצורה ברורה. מכאן, מעצם טיבה של השיטה האדברסרית הנהגת בישראל, בעיה זו פוגעת בנאשם הלא מיוצג. יוצא אפוא, שהיעדר ייצוג בידי סנגור אפשר ויגרור לעיוות דין באמצעות הרשעה מוטעית, או להטלת עונש חמור יתר-על-המידה על הנאשם – והדברים נכונים ובמיוחד במצבים בהם הנאשם עלול למצוא עצמו במאסר.
אולם, כאמור, לאחרונה (31.12.2006) נכנס לתוקף תיקון מס' 49 לחוק, אשר ביקש לתת ביטוי נוסף לחשיבותה של זכות הייצוג בהליכים פליליים, והרחיב את היקף הזכות מעבר למצבים שתוארו לעיל, בכך שקבע כי בכל מקום שבו קיימת אפשרות שיוטל על נאשם עונש מאסר בפועל, יש למנות לנאשם סנגור (במידה ואין לו כזה), וזאת בלי כל קשר ליכולתו הכלכלית של הנאשם – אלא אם הודיע הנאשם שברצונו שלא להיות מוצג על ידי סנגור. על המדינה חלה החובה להודיע לבית המשפט כי בכוונתה לבקש השתת עונש מאסר בפועל (למשל, בזו הלשון: "הודעה לבית המשפט: בהתאם לסעיפים 15 ו-15א' לחוק, מודיעה המאשימה כי ישנה אפשרות שהתביעה תעתור למאסר בפועל בנוגע לנאשם/מים"). הסעיף קובע כדלקמן:
15א. (א) (1) סבר תובע כי קיימת אפשרות שיבקש מבית המשפט להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל אם יורשע, יודיע על כך התובע לבית המשפט במועד הגשת כתב האישום או במועד אחר לפני תחילת המשפט.
(2) מסר התובע לבית משפט הודעה כאמור בפסקה (1), יודיע על כך בית המשפט לנאשם ולסניגוריה הציבורית.
(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א)(1), לא מסר התובע הודעה כאמור באותו סעיף קטן לפני תחילת המשפט, וסבר התובע, לאחר תחילת המשפט, כי נתגלו נסיבות חדשות או נמצאו טעמים אחרים המצדיקים, לדעתו, לבקש מבית המשפט להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל, יודיע על כך התובע לבית המשפט ולנאשם בהזדמנות הראשונה.
(ג) מסר התובע הודעה לפי הוראות סעיף זה, ימונה לנאשם שאינו מיוצג, סניגור.
(ד) לענין סעיף זה וסעיפים 15(א)(4) עד (6) ו-15ב, "מאסר בפועל" – למעט כל אחד מאלה:
(1) מאסר שאת כולו נושא הנאשם בחופף לפי הוראות סעיף 45 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בסעיף זה – חוק העונשין);
(2) מאסר במקום קנס כאמור בסעיף 71 לחוק העונשין;
(3) מאסר על אי-מתן התחייבות לפי סעיף 74 לחוק העונשין.\
מיום 31.12.2006
תיקון מס' 49
ס"ח תשס"ו מס' 2063 מיום 27.7.2006 עמ' 391 (ה"ח 98)
הוספת סעיף 15א
מיום 31.12.2006 עד יום 30.9.2007
הוראת שעה תשס"ז-2006
ס"ח תשס"ז מס' 2074 מיום 28.12.2006 עמ' 30 (ה"ח 271)
(א) (1) סבר תובע כי קיימת אפשרות שיבקש מבית המשפט להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל אם יורשע, יודיע על כך התובע לבית המשפט בתחילת המשפט או קודם לכן.
15ב. לא יטיל בית משפט עונש מאסר בפועל על נאשם שאינו מיוצג; הוראה זו לא תחול על נאשם שייצוגו הופסק ברשות בית המשפט לפי הוראות סעיף 17.
ואולם, על אף ההתקדמות החיובית הראויה המגולמת בתיקון לחוק, הרי שהחוק עודנו שותק בכל הקשור למצב שבו מושת על נאשם עונש מאסר בפועל, אך הנאשם, שלא מבחירתו, לא היה מיוצג. במילים אחרות, החוק (וכך גם הצעת החוק)[4], אינו דן בהשלכות של תיק אשר: (א) החל לאחר כניסתו לתוקף של תיקון מס' 49; (ב) הסתיים בעונש מאסר בפועל; (ג) המדינה לא הצהירה בתחילת התהליכים כי בכוונתה לדרוש עונש מאסר, אך לבסוף הושת עונש מאסר בפועל; (ד) בית המשפט לא העלה על סדר היום את סוגיית הייצוג המשפטי, אף שחלה עליו חובה סטטוטורית (ואולי אף מוסרית) לעשות כן; (ה) בסופו של דבר, וכתוצאה ישירה מכל האמור לעיל, לנאשם לא "היה יומו" בבית המשפט, באשר הוא לא זכה לייצוג ו/או סיוע משפטי כלשהוא. ודוק: שתיקה זו של החוק אינה מתייחסת רק למקרים בהם מינוי ייצוג משפטי לנאשם התחייב מכורח עונש המאסר בפועל שהתבקש להשית עליו. אף ביחס לכל אותם מקרים אחרים בהם שומה על בית המשפט, מכוח החוק, למנות לנאשם סנגור (הנאשם הינו קטין וכו'), חסרה התייחסות ברורה בחוק לנפקות של אי-מינוי סנגור על תוצאות המשפט.לפי דו"ח הסנגוריה הציבורית לשנת 2996[2], מיום כניסת התיקון לחוק לתוקפו ועד ליום ה-11.07.07, ייצגה הסנגוריה הציבורית נאשמים בלמעלה מ-1,260 הליכים מכוח סעיף 15א המובא לעיל. בכך ניתן לומר כי ישראל הצטרפה לשאר העולם המערבי בסוגיית זכות הייצוג והגנה על נאשמים בהליך הפלילי (יש לסייג אמירה זו במקצת, שכן בארה"ב, למשל, חובת העמדת ייצוג משפטי לנאשם חלה גם במצבים שקיימת אפשרות להטלת עונש מאסר על תנאי[3], בעוד שבישראל "המאסר" אינו כולל (1) מאסר שאת כולו נושא הנאשם בחופף לפי הוראות סעיף 45 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ("חוק העונשין"); (2) מאסר במקום קנס כאמור בסעיף 71 לחוק העונשין; (3) מאסר על אי-מתן התחייבות, לפי סעיף 74 לחוק העונשין).
אמנם, במסגרת הדיונים בהצעת החוק נאמר[5], שכאשר מתקיים משפט ובמהלכו בית המשפט ממנה סנגור לנאשם, על בית המשפט לתת הוראות לעניין המשך ניהול המשפט וגביית הראיות, אך זאת רק במידה והוגשה לו בקשה לעניין זה על ידי הסנגור. אולם הצעה זו לא נתקבלה, ותחת זאת החוק מכיר בתרחיש אחר, לפיו כשתובע לא מוסר הודעה לפני תחילת המשפט כי בכוונתו לבקש עונש מאסר בפועל, אך סובר לאחר תחילת המשפט כי נתגלו נסיבות חדשות או נמצאו טעמים אחרים המצדיקים, לדעתו, לבקש מבית המשפט להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל, עליו להודיע לבית המשפט ולנאשם בהזדמנות הראשונה. במקרה כזה, קובע החוק, ימונה סנגור לנאשם שאינו מיוצג. ואולם, החוק אינו מסדיר את סוגיית נפקות אי-הודעה מטעם המדינה או אי-העמדת סנגור לנאשם מטעם בית המשפט, והבחירה כיצד לפעול בתרחיש מעין זה הושארה לשיקול דעתו של בית המשפט.
מהאמור עולה השאלה, האם ראוי כי החוק "ישתוק" בנוגע לתוצאות משפט שהתנהל ללא ייצוג משפטי לנאשם, ובפרט האם ראוי כי כל מקרה שכזה יידון לגופו, ושהשלכות המחדל ייקבעו באופן נפרד עבור כל נאשם ונאשם. הלכה למעשה, אף שתכלית החוק הינה לתקן מצב משפטי כושל וחוסר איזון בין נאשם בלתי-מיוצג לבין המדינה המיוצגת, נראה כי ספק אם עיוות זה יכול לבוא על פתרונו ללא 'מחיר' שייגבה מהמדינה המבקשת להשית על הנאשם עונש מאסר מבלי להודיע על כך לבית המשפט ולנאשם, ומבלי להעמיד לנאשם ייצוג משפטי. אותו "מחיר" נגזר מאפשרויות הפעולה שיש לבית המשפט בכל תיק ותיק.
כך, על פני הדברים, קיימות שלוש דרכי פעולה אפשרויות: אפשרות אחת הינה הגשת הודעת ערעור לערכאה המתאימה (מחוזי או עליון), ובה יתבקש בית המשפט של ערעור להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט שבו התנהל הדיון בלי ייצוג משפטי (שלום או מחוזי), והחזרת הדיון לערכאה דלמטה כדי שיישמעו מחדש את פרשת ההגנה וסיכומי הצדדים, הפעם כאשר הנאשם מיוצג (כפי שארע בע"פ 2535/98 מחמד מנדורי נ' מדינת ישראל פד"י סב, 333). השאלה העולה במקרה מעין זה הינה אם ראוי להשיב את הדיון לאותו שופט שדן בתיק בפעם הראשונה. ברי, כי כאשר הנאשם הודה במיוחס לו (כפי שארע בתיק של הערעור בתיק דנן) והשופט כבר התרשם מטיב הראיות, קלושים הסיכויים כי התוצאה המשפטית תשתנה, למעט בקביעת חומרת העונש אשר ראוי שתיקח בחשבון את עובדת היעדר-הייצוג בהליך הראשון. לכן, ראוי כי כאשר תיק מוחזר לערכאת ההוכחות, הוא יועבר לשופט אחר שלא נחשף לחומרים להם היו חשופים שופטי הערכאה הראשונה והערעור. אפשרות שנייה, ברוח התפיסה האמריקאית, הינה ביטול מוחלט של פסק הדין של הערכאה דלמטה, וזיכוי הנאשם מחמת הצדק ולאור הפגיעה הקשה בזכויותיו. אולם ספק אם תפיסה זו תשתרש בשיטה המשפטית בישראל, שבה, לפי דיני הראיות המקובלים, כללי פסילה כמעט ואינם קיימים, ותחתיהם מקובלים יותר כללי המשקל היחסי של ראיות, אשר לפיהם אי-מתן ייצוג משפטי לנאשם אינו בהכרח פוסל את הרשעתו, אלא יקבל משקל יחסי מסוים בקביעת גזר הדין.
האפשרות שלישית, והיא הדרך בה בחר לנקוט בית המשפט של ערעור בתיק דנן, הינה ניהול תיק ערעורים לכל דבר, כאשר הדגש ניתן אך ורק לחומרת העונש שהושת על הנאשם (=גזר הדין), ולא, למשל, לשאלת חפותו של הנאשם (=פסק הדין). במקרה דנן, משום שהמדינה וסנגורו של הנאשם (אשר התמנה לתפקיד לצורך ערעור על הכרעת הדין של בית משפט השלום) הגיעו להבנה ביחס לביטול עונש המאסר בפועל שנגזר על הנאשם, בית המשפט המחוזי קיבל את העסקה וביטל את עונש המאסר בפועל, מבלי להפעיל את אחת משתי האפשרויות שצוינו לעיל. במילים אחרות, בית המשפט המחוזי בחר בדרך ביניים, ונמנע מלהתייחס באופן כלשהו לעיוות הדין שהיה בערכאה דלמטה, אף שניתן לטעון כי ראוי היה שבית המשפט יקבל החלטה אמיצה, במסגרתה ידחה את העסקה שבין הפרקליטות לבין הנאשם, ותחת זאת ימצה כלל פסילה, היינו – יבטל את פסק דינו של בית משפט השלום, ויזכה את הנאשם לאור הפגיעה בזכויותיו בהיעדר ייצוג משפטי. אפשר, כי משום שהתביעה והמערער הגיעו להסדר, בית המשפט מצא עצמו מנוע מלהתערב, אך לכל הפחות היה עליו להעמיד את הסוגיה הנדונה במצריך עיון.
הבעייתיות בדרך ההכרעה שבחר בית המשפט המחוזי מתחדדת לאור העובדה שהנאשם הודה, בפני ערכאת ההוכחות, בעבירות המיוחסות לו, מבלי להעלות טענות, משפטיות ועובדתיות כלשהן, בנוגע להיקף חפותו, וזאת בהיעדר ידיעה כלשהי בפרוצדורה ובזכויות העומדות לרשותו. ובמה הדברים אמורים. בשנים האחרונות, ומתוך רצון לחסוך בזמנם היקר של הצדדים ושל בית המשפט, התפתח נוהג אצל הפרקליטות ומדורי התביעות לנסות ולהגיע להסדר מול הנאשם עוד בטרם התחיל המשפט, אשר במסגרתו מודה הנאשם בעבירה תמורת הקלה בעונשו (ודוק: אותה "הקלה" יכולה להיחשב כהיפותטית בלבד, שהרי איש אינו יכול לערוב לנאשם, עוד בטרם החל המשפט, כי בהכרח יורשע ואף יושת עליו עונש X). כתוצאה מהסדרים אלו, ומהעובדה שהנאשם כבר הודה בביצוע העבירה, נוצר מצב שבו ההליך המשפטי נסוב בעיקר סביב שאלת העונש ההולם בנסיבות המקרה. ואולם, בעוד שבהליך משפטי שבו הנאשם אינו מודה בעבירות המיוחסות לו, בית המשפט יכול לפקח על הראיות המובאות בפניו, הרי שכאשר עסקינן באותו נוהג של הסדרים מוקדמים בין רשויות התביעה לבין הנאשמים, הודאות רבות (אם לא מרביתן) נסגרות במסדרון, בין נאשם לא-מיוצג לבין תובע, ובהיעדר פיקוח "בזמן אמת" מצידו של בית המשפט. במאמר מוסגר נציין עוד, כי לאור נוהג זה עולה השאלה הבלתי נמנעת,
האם אחוזי ההרשעה הגבוהים במיוחד בישראל (לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה[6], בשנת 2006 הסתיימו 99.9% מההאשמות שהוגשו לבתי המשפט בהרשעות), אשר אליהם מתלווים כמובן לא אחת עונשי מאסר (8,437 מתוך 29,246 הרשעות הסתיימו בעונש מאסר או מאסר+קנס, שהם 28.8% מכלל ההרשעות בשנת 2006) היו נותרים על כנם גם לוּ היה מתקבל כלל פסילה של תיקים שבהם לא ניתן ייצוג משפטי לנאשמים? אין ספק כי יש לתת את הדעת על סוגיות אלו, אשר חורגות מגדר היריעה בה עסקינן.
כפי שראינו, השאלות והסוגיות העולות מתוך התיקון לחוק ובפרט מהאמור בסעיף 15א לחוק, שהוא מרכז ענייננו דכאן, הינן רבות ומגוונות, ואולם רשימה זו ביקשה להתמקד בחשיבותה של הזכות לייצוג משפטי הולם, ובפרט בנפקות שיש ליתן להיעדר ייצוג משפטי לנאשם העומד בפני עונש מאסר בפועל. מנינו את הרציונאלים לקיומה של הזכות לייצוג משפטי, והתמקדנו בפערי הכוחות המובנים בהליך הפלילי, אשר זכות הייצוג, כחלק מהזכות להליך הוגן, נועדה לצמצם. מצינו, כי חשיבותה המרכזית של הזכות לייצוג משפטי של הנאשם מתחדדת בעיקר באותם התיקים שעתידים להסתיים בעונש מאסר בפועל, כשברקע המגמה הניכרת בשנים האחרונות של אחוז גבוה יותר של אישומים המסתיימים בעונשי מאסר (לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משנת 2000 ועד שנת 2006 קפיצה של 33%)[7]. כפי שראינו, בפסק הדין נשוא רשימה זו סוגיית הזכות לייצוג משפטי במקרה של נאשם אשר הפרקליטות מבקשת להשית עליו עונש מאסר בפועל לא קיבלה ביטוי ישיר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובפרט לא התייחס בית המשפט כלל לשאלת נפקותו של היעדר ייצוג משפטי במקרה דנן. תחת זאת, בחר בית המשפט בדרך ביניים, של קבלת ההסדר שבין הפרקליטות לבין הנאשם לפיו יבוטל עונש המאסר, אך לא יבוטל פסק הדין המרשיע של ערכאת ההוכחות. נראה, כי עדיף היה שבית המשפט יבכר להתייחס ישירות לסוגיה החשובה בה עסקינן, ויקבע בלשון ברורה כי דינו של פסק דין המשית עונש מאסר על נאשם שאינו מיוצג (שלא מבחירתו) – להתבטל. ואולם, במצב הנוכחי, נראה כי ניתן להתנחם בכך שלמרות שבית המשפט נמנע מלתת את דעתו לסוגייה העקרונית, הרי שלמצער תוצאתו של פסק הדין, בשורה התחתונה, הינה ביטול פסק הדין המרשיע של בית המשפט השלום, לאור היעדר ייצוג משפטי הולם. ניתן לקוות, כי תוצאה זו של פסק הדין, תסלול את הדרך לפסקי דין נוספים, וכי פסקי דין הבאים שיעסקו בסוגיות דומות יבחרו להביע את דעתם, לכאן או לכאן, בנושא, ובכך לקבוע הלכה מחייבת באשר לנפקות של אי-מתן ייצוג משפטי הולם לנאשם בהליך פלילי.
כותב המאמר: עו"ד ד"ר ברק אריאל
[1] ר' הצעת הסניגוריה הציבורית לחוק זכויות: יסוד במשפט
http://www.huka.gov.il/wiki/material/data/H13-02-2005_9-26-15_zechuiot.rtf)
[2] http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/F67FF012-95E7-41D0-B19F-2270628D7531/8820/report1.pdf.
[3] Harris, David (1967). "The Right to a Fair Trial in Criminal Proceedings as a Human Right." 16 International and Comparative Law Quarterly 352-378.
[4] הצעת חוק סדר הדין הפלילי (הוראת שעה), התשס"ז-2006 – הצעות חוק הממשלה 271, 11.12.2006.
[5] פרוטוקול מס' 597 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט (19.09.2005)
[6] http://www.cbs.gov.il/shnaton59/st11_04.pdf
[7] http://www.cbs.gov.il/shnaton59/st11_05.pdf